סיפור מהלב על ריקוד בהריון

הדחף לרקוד גם לצד אור הזרקורים ,בחודש ה 8 להריוני ביליתי די הרבה במיוחד לאור המחשבה שעוד מעט כבר לא אוכל לצאת בלילות ולהנות ( ומי היה מאמין שתהיה קורונה..) אז זה הזמן קצת להשתחרר ולנסות להנות כמה שיותר גם עם גוף כבד.

באותו ערב יצאתי למועדון "הגריי" מועדון הופעות שהופעתי שם בקביעות עם הזמר שלומי סרנגה, הפרויקט של רביבו הופיעו באותו ערב , ואני הגעתי בראש אחר , הפעם בתור צופה אנונימית , לאכול כמה שבא לי ולמלא את השולחן בלי לספור קלוריות ( מה שלא יקרה בהופעות שלי) ופשוט לשבת בשולחן ולהנות , הערב התחמם בהדרגה , התחיל משיר רגוע ולאט לאט הקצב עולה, העקבים שלי דופקים בריצפה, הדופק עולה, האנדרופינים מתחילים לעלות והופ… השיר האהוב עלי " יא עווזל פלפילו" מתנגן ברקע .
לא גל אל תקומי את בהריון ולא בא לי שהמון אנשים יזהו אותי ויסתכלו .. אני מדברת לעצמי.. ואז הרגליים קמות והראש מפסיק לחשוב , מובילה את עצמי לבד אל הדרך לבמה, עוברת בין האנשים, דוחפת בעדינות ונזהרת על הבטן, וכולם מפנים אלי את מבטיהם, הגעתי לקדמת הבמה , מנסה לעלות בכוחות עצמי אבל לא מצליחה, אני כ"כ כבדה ..

מישהי דוחפת אותי והופ אני למעלה , זהו הגעתי לבית השני שלי ! כמה התגעגעתי לאור הזרקורים , למחיאות הכפיים, להרגשה העילאית שעוטפת אותי בזמן שאני רוקדת, ושוב באה לי המחשבה רגע גל עכשיו בטח חצי אולם מזהה אותך ולא בא לי שידעו ( מאמינה הדוקה בעין הרע,נו רבע עיראקית:)  , אבל הרגליים לא נותנות למחשבות לשלוט ואני נסחפת עם המקצבים ואז יורדת מהבמה חוזרת לכיסא כמובן מתחילים מסביב לשאול להתעניין ולהחמיא, ואני מרגישה הקלה עצומה שנתתי לעצמי לפרוק את אהבתי , לשחרר האנדרופנים ולספק מה שהגוף והנשמה חיכו לו הרבה זמן, הריקוד איטס מיי לייף …