הקשר בין הרקדנית לקהל

ריקודי בטן הם לא רק אמנות תנועה, הם מפגש חי בין נשמות.
כשרקדנית עולה לבמה, היא לא רק מבצעת  היא יוצרת קשר עמוק, לעיתים שקט ולעיתים סוער, עם האנשים שמולה. זו מערכת יחסים שמתפתחת מהרגע הראשון של הצליל, דרך כל תנועה וכל מבט.

רבים נוטים לחשוב שריקודי בטן הם מופע אקזוטי, צבעוני וחיצוני. אבל האמת עמוקה בהרבה. זה לא ריקוד רק לצפייה – זה ריקוד שמעורר בקהל תחושות של חופש, תשוקה, געגוע, התרגשות וחיבור פנימי. הוא נוגע בלב, מעורר חיוך ולעיתים אפילו דמעה.

הקהל לא רק צופה- הוא שותף. מחיאות הכפיים, העיניים הנוצצות, הקצב שהוא מוחא בו כל אלה הם חלק מהדיאלוג הבלתי מדובר בין הרקדנית לבין הקהל. כשהקהל נרגש- הרקדנית חשה זאת מיד. האנרגיה שמתקבלת מהקהל ממלאת את הגוף ומזינה את הריקוד עצמו.

בכל הופעה, הרקדנית מעניקה משהו מעצמה ומהקהל היא מקבלת אהבה בחזרה. התחושה איננה של "אני מופיעה ואתם צופים", אלא של אנחנו יחד יוצרים רגע שאין שני לו
הקשר הזה הוא מה שהופך כל מופע לריפוי, לחגיגה ולחוויה בלתי נשכחת.
הקהל עוזב בתחושה שהוא לא רק צפה במופע, אלא חווה רגע של אמת. לא אטרקציה – אלא מסע רגשי קצר ומרפא.
כשאני רוקדת, אני לא רק מביעה את עצמי – אני פוגשת לבבות. הקהל נותן לי כנפיים, ואני מחזירה לו תנועה שיש בה חיים, שמחה וריפוי. זה מעגל של נתינה הדדית וזה קסם שאי אפשר לשכפל.
ריקודי הבטן הם הרבה יותר ממופע הם מפגש של נשמה עם נשמה, רגע של אחדות בין רקדנית לקהל, חגיגה של חיבור, שמחה וריפוי שממלאים את כולנו באנרגיה שאין לה תחליף